רש"ש על כתובות ט׳

1 גמרא מאי קמ"ל תנינא כו'. ק"ל דנימא דקמ"ל דאפי' לא שויא אנפשיה אלא ספק אסורה לו. עי' שו"ע יו"ד סי' א' סי"ד סברת מהרי"ק בהא דעד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא. וזה יש לדחוק ולומר דהיינו הא דמשני מ"ד התם ודאי קים ליה כו' ודלא כפרש"י. אבל עק"ל דנימא דאתי לאפוקי מקושית התוס' וא"ת ונוקמה בחזקת היתר כו'. ולפמש"כ המהרש"א בתד"ה ומי אר"א ע"ש. לק"מ:

2 רש"י ד"ה עדים לא. ועוד הא לא נתפשה אסורה. מזה אין ראיה דוהיא לא נתפשה קאי על ועבר עליו רוח קנאה דבתריה כדאיתא בסוטה ג. אולם מן כי מצא בה ערות דבר ראיה נכונה היא דמוקמינן ליה שם ע"ב שלא בקנוי ושלא בסתירה:

3 תד"ה האומר בסופו. כך בוגרת פעמים אין לה דמים כו'. מדברי המהרש"א משמע דהא דנותנין לה לילה הראשונה אינו אלא ביש לה וסת ושלא בשעת וסתה. אבל בגמרא לא חילקו בין יש לה וסת לאין לה. וכן לפי מאי דמסקינן דבכולן בועל בעילת מצוה ופורש. ואפי' הדם שותת ויורד מותר לו לגמור ביאתו. לא חילקו הפוסקים. ומשמע דאפי' בוגרת ואין לה וסת שרי בזה ועי' ברמ"א סי' קפ"ז סעיף ה:

4 שם בא"ד וכדאמר בפ' הבע"י כו'. וכן איתא לקמן צז ב:

5 תד"ה ואב"א. וא"ת א"כ בס"ס נמי תיאסר כו'. קשה מהא דאמרינן בחולין עז ב דסמכינן מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות כו'. וכן ביבמות קיט סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות כו'. וע"ש עוד לעיל סז ברש"י ד"ה כולן זכרים. ואולי י"ל דהתם מחצה דנקבות הוה בתולדה וטבע העולם ולכן הוה מחצה ודאית משא"כ ספיקא דתחתיו כו'. אבל ק"ל מדוע לא נלך באשת כהן אחר רוב הזמן שעבר עליה טרם שנתארסה. כמו במעות שנמצאו בהר הבית לעולם חולין אפי' בזמן הרגל שקלים פ"ז מ"ב דאזלינן בתר רובא דשתא. וכמו כן קשה בנדה ר"פ האשה גבי ג' נשים שלבשו חלוק אחד דניזל אחר מי שלבשתה זמן ארוך יותר מחברותיה. וכן בדוכתי טובא. ואף שיש לדחות הראיה מהא דשקלים. דשם י"ל דהטעם הוא דכי תצטרף כל המעות דחולין דכל השנה יהיו יותר ממעות דמעשר דרגל ודכל השנה. מ"מ הסברא בעצמה ישרה היא דניזל בתר רוב הזמן ורוב וקרוב הולכין אחר הרוב ועי' פסחים ז:

6 תד"ה ומי אר"א. בעד אחד אין חוששין לקדושיו. כצ"ל:

7 תד"ה מפני מה. אמאי לא אסרוה לדוד דדוד היה יודע בודאי שנבעלה. לכאורה יש לדון בזה דהא חזינן דבאונס מותרת לבועל. אף דלפי הסברא הוה ק"ו מרצון דתיאסר. אלא כיון דאינה נאסרת לבעל לכן גם לבועל מותרת. וא"כ ה"נ לאוריה לא היתה נאסרת ע"פ עדותו דדוד דאין אדם משים עצמו רשע. ואפי' את"ל דפלגינן דבוריה כמש"כ הרמ"א באה"ע סי' קט"ו ס"ו. מ"מ הרי אינו אלא עד אחד. וצ"ל משום דאוריה ודאי היה מאמינו לדוד והיתה נאסרת עליו כדכתב הח"מ שם ס"ק כ"ה. והעיקר נ"ל דע"כ אכתי לא הוה אסיק אדעתיה הא דבאונס שרי לבועל אף דזה הוה ידע דלבעל שריא מקרא דוהיא לא נתפשה ועי' מל"מ בפ"ב מהל' סוטה הלי"ב ולכן גם בזה הוה ס"ד דאף דא"נ לבעל מ"מ לבועל מיהא אסורה. אבל לפי דמסיק דבאונס שריא גם לבועל מטעם דאינה אסורה לבעל. גם בכה"ג שרי גם לבועל מהאי טעמא גופיה וחדא מתרי טעמי נקיט. וכן נ"ל להורות הלכה למעשה:

8 רש"י ד"ה ביהודה אמאי לא. והא ודאי מאחר זינתה כו'. כצ"ל:

9 תד"ה כל. אלמא אע"ג דאמר מהיום כו' ודמפרש בגמרא באומר כו'. כצ"ל:

10 בא"ד אלא ה"ה אם נשבה. וכן פרש"י בעצמו בשבת נו:

11 בסה"ד ולפי' הקונטרס קשה קצת איך בא עליה כו'. ק"ל דזה קשה טפי לכ"ע לתירוצא קמא דאונס הואי דודאי א"א הואי. ונ"ל דכוונתם להקשות על הא דאיתא בשבת שם כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה ומביא ע"ז הא דכל היוצא כו'. אבל לכאורה י"ל דהיינו הא דמשני שם שבקש לעשות ולא עשה ודלא כפרש"י שם וי"ל משום דבזה אכתי לא ניצל מחטא כדאיתא בנזיר כג דאשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה דצריכה כפרה וסליחה ע"ש. משא"כ לפרש"י א"ש דמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה כדאיתא בקדושין מ. והא דאיתא בשבת סד דגם הרהור עבירה צריך כפרה. ובמ"ר ויקרא פ"ז דעולה באה על הרהור הלב. נ"ל דמחשב לעשות שאינו עושה עתה כלום רק שמחשב לעשותה לאח"ז. ע"ז אינו נענש כלל. אבל הרהור הוא שמהרהר עתה בה ומצייר יופיה בלבו אף שאינו מחשב כלל לעשותה בפועל זה מיקרי חוטא וצריך כפרה:

12 תד"ה אי. וי"ל דלא חשיב ס"ס כה"ג כו' דאימר קודם שנתארסה נאנסה. נ"ל דר"ל דא"ת דפתחה פתוח דהיינו שנבעלה יש שני צדדים להפסידה כתובתה. א' אם נבעלה קודם שנתארסה. ב' אפי' א"ת לאחר שנתארסה דלמא היה ברצון. ולזכותה אין לה אלא צד אחד דהיינו שנאנסה אחר שנתארסה והוה כמו מיעוט דאינו מצטרף לס"ס כמש"כ לעיל בד"ה ואב"א ועמש"כ שם. ולפ"ז יש לנו חלוק מרווח בין לאוסרה עליו דא"נ משום דשם הוה ספק שקול. ספק תחתיו ספק אינו תחתיו לכן מצטרף לס' שאינו בקי והוה ס"ס גמור. משא"כ לענין כתובה כדאמרן ולא נצטרך לחילוקם דלעיל מטעם החזקות:

13 תד"ה לא. דאין זה מיגו דמיפסלא נפשה מכהונה. ועי' לקמן כב ב בתו"י בסה"ע כה"ג. ועמש"כ בב"ב קלד ב בד"ה מאי שנא בס"ד: